דבר העורך (כאילו, אני ביטצ'ס): אלו הפוסטים האחרונים שלי כאן, ואני מקדיש אותם לאמנים שעשו את חיי.
הרכב: Acid bath אלבום: When the Kite String Pops ז'אנר: Acid bath שנת ההוצאה: 1994
בז'אנר רשמתי גם "אסיד בת'" כי האמת הפשוטה היא שלאסיד בת' אין ז'אנר, הם עושים מוזיקה משל עצמם, שנמצאת במקום מאוד מסוים, ומאוד מיוחד. אם נירד לפרטים, אסיד בת' משלווים בין סטונר, סלאדג', דת' מטאל, בלק מטאל, גראנג', בלוז, פולק, דום, פאנק, והרשימה נמשכת. הרבה אנשים מגדירים אותם בתור סטונר, או סלאדג', אבל אסיד אף פעם לא אמרו על עצמם שהם משהו מכל הדברים האלה, הם אף פעם לא הגדירו את עצמם.
המקסימום שתקבלו מהם בנוגע להגדרה עצמית זה שהם אמרו שהם מטאל, דקס אמר שהם דת' מטאל פסיכודלי
והוא הוסיף שהם דת' מטאל במונח שזה מטאל שעוסק במוות, ולאו דווקא הסגנון דת' מטאל כמו שאנשים מכירים אותו.
האנשים האלה לא באו לנגן סגנון, הם באו לנגן מוזיקה, כמו שהם רוצים, כמו שהם יודעים, כמו שהם אוהבים.
אני אומר מראש, שכנראה יש עובדות, ופרטים בנוגע להרכב הזה שיברחו מזכרוני, או ניואנסים ששמתי לב אליהם, אני אשתדל להתמקד בכולם, ולהראות את אהבתי הרבה. אסיד מגיעים אלינו מלאוזיאנה,
את אסיד בת' הכרתי בסביבות גיל 15-16, דרך האתר מטאל-ארכייבס ישתבח שימו, אסיד בת' הם אחד ההרכבים ההכי אהובים עלי (אם לא ה) הסולן שלהם דקס ריגס, הוא האמן האהוב עלי, והסולן שהכי נגע בי אי פעם, והשפיע עלי.
כל ההרכבים האחרים שהם הכי אהובים עלי, הם פשוט אלבומים אחרים שלו, הוא נמצא אצלי בטופ, וכמו שתראו בהמשך, לאסיד בת' ולדקס יש כת מעריצים עולמית. ואני אחד הפאנטים בה.
אז בואו נעבור על חברי הלהקה:
Dax riggs: דקס, דקס, דקס, דקס הוא אהבת חיי, הוא הגבר היחיד שהייתי עובר צד בשבילו.
באסיד בת' הוא שר נקי, וגם בגראולים, צרחות וכדומה. אסיד בת' כל כך מגוונים, שאין בהם שיר אחד שיש בו רק גראולים, ברוב השירים יש גם גראולים וגם שירה נקיה, יש כמה שירים בלי גראולים בכלל, ושיר אחד באלבום השני שרק בו יש רק גראולים.
דקס הוא הסולן הכי טוב בעולם המוזיקה, בעיניי, ושאני אומר הכי טוב, אני מתכוון הכי טוב בשבילי
הוא נגע בי בצורה כל כך יחודית, הרבה סולנים נגעו בי, ברמות ממש גבוהות, אבל אם נגיד שליין סטיילי מ1-10 הוא איפשהו ב-9-8 אז דקס הוא ב-20. (אתם יכולים לקרוא את הפוסט שלי לזכרו של ליין סטיילי כדי לראות כמה אני מעריך את הבן אדם).
ושאני אומר הסולן הכי טוב, אני לא מתכוון ליכולות ווקאליות, אני לא מדבר על עד איפה הוא מגיע בגבוהים, ועד איפה הוא מגיע בנמוכים.
אני מדבר על הקול שלו עצמו, ועל הטיב שלי.
הקול שלו מרגש אותי יותר ממיינארד, סטיילי, קורט, גרג דולי, מארק לאנגן, או כל סולן רוק ולא רוק אחר שנתקלתי בו ושמעתי אותו.
עכשיו אני אומר מראש, את דקס תמיד ממש אהבתי, אבל זה היה מבחן הזמן, שהראה לי עד כמה אהבה הזאת גדולה.
יכול להיות שמשמיעה ראשונית אנשים לא יתחברו, לא יאהבו, או אף יבקרו אותי על דעותיי, אבל אלא הן דעותיי, וזה הבלוג שלי.
הבא בתור הוא
Sammy "Pierre" Duet : סאמי דואט, אהבתו של סאמי לשטן גדולה כמו אהבתו של דקס לדיוויד בואי, סאמי הוא הבלקר בחבורה, בזמן הוצאת האלבום הם כולם כאן בין גילאי 18-23 גג, סאמי מספק לנו את אחת הגיטרות, וגם גראולי רקע, מה שיפה באסיד, זה שאין אצלם צרחות סתם, או גראולים סתם, הכל מונח במקום, במלאכת מחשבת.
Mike Sanchez: מייק הוא הבלוזיסט בחבורה, הוא וסאמי מספקים ביחד את ההתקפה הסונית, המושלמת של אסיד, לאחר ההתפרקות של הלהקה, מייק ימשיך עם דקס והם יקימו ביחד את Agents of oblivion, שגם בהם אני אגע בהמשך.
Audie pitre: פיטר היה הבסיסט, אני לא בטוח עד כמה זה נכון, אבל אומרים שהוא איחד בין כל חברי הלהקה, והוא אסף אותם ביחד מהאזור, דקס לפני זה שר בכמה הרכבים אחרים. ומשתמע שפיטר היה הדבק.
Jimmy kyle: אחרון ולא חביב, ג'ימי הוא פאקינג אחד המתופפים הפסיכיים, הבן אדם אחד המתופפים הכי טובים שיצא לי לשמוע, והוא לא טוב מבחינת טכניקה מושלמת, או יכולת מדהימה, הוא פשוט מכונת גרוב. הוא פשוט יודע לתת ולתת, ולגרום לך לשבור הכל.
הוא יודע לתת את המקצבים האלה, שהם מחוץ לקופסה, שהם קצת יותר מקוריים, והוא נותן אותם במקום.
The blue: השיר הראשון באלבום, הוא נפתח בפידבק, ומגוון קולות לא נעימים לאוזן בעליל, שגורמים לך להפסיק לשמוע במקום.
ואז נכנס הריף בס, והתופים, הגיטרות ברקע מספקות קצת הוואי, ובום!
דקס מתחיל לשיר בגראולים,
"Across your face I see what you are You wanna kill the sun Blot out the stars"
אני זוכר את עצמי, בן תשחורת, יושב עם האוזניות תקועות במערכת, והשיר הזה התחיל, והוא תפס אותי ישר,
ואיך שנכנס הריף, כשהוא שר
I know you, you're nothing You're so small You're fucking nothing Nothing at all
זו הייתה אהבה משמיעה ראשונה, פשוט ידעתי שאני מאוהב, וכך גם אהיה, המון זמן. מסתבר, שעד היום.
האלבום הזה לא נמאס, כבר כמעט 10 שנה.
למי שיתעמק בליריקה של דקס, יגלה, שלטעמי אני חושב, שהוא ליריקסיסט הכי טוב שקיים, באסיד בת' עוד הפואטיקה שלו מלווה בקללות, ודברים קצת יותר ילדותיים כמו
"EAT MY DEAD COCK" אבל הם נעלמים לגמרי בהמשך, ותוך כל המעטפת הזאת קיימת שירה אמיתית.
השיר הזה הוא פצצת גרוב, יש בו כל כך הרבה ריפים, וכל אחד מהם ענקי בפניי עצמו, הליריקה שלו מושלמת
לדקס, יש המון מוטיבים חוזרים במלל שלו, שאני מקווה לגעת ברובם
שגם The blue עצמו, כחול, זה מוטיב בחלק מהליריקה שלו.
דקס כאן משלב בין גראולים לשירה הנקייה שלו, והריפים בהמשך מתפתחים לסולו פסיכודלי עצום, שמפתח חזרה לגרוב. ופשוט מספק אותך מוזיקלית בכל צורה אפשרית.
Tranquilized: כמו שדקס היה אומר בהופעות חיות לפני ניגון השיר
This is song about getting high
רוב השיר הזה מלווה בשירה נקייה, ובוואה וואה מלא אנרגיות, ריף גרוב, ותופים שוברים, השיר הזה הוא פשוט מהות הגרוב, תרכיז גרוב, אתם יכולים להוסיף מים, ולהוציא עוד 7 להקות גרוביות שונות.
אין יותר גרוב מאסיד בת', הם פשוט לקחו את מהות הגרוב והעלו אותה לרף חדש.
באופן כללי אני לא ממליץ לשמוע את האלבום באינטרנט, יו-טיוב, או אפילו בלינק ששמתי, צריך להוריד את הבן זונה הזה, אפילו בקובץ wave ולשמוע אותו כמו שצריך באמת.
אני מוכרח לציין שההבדל בין ממתי שקניתי את הדיסקים, לזמן שהייתי שומע בmp3 הכה בי בתדהמה, ולא הבנתי איך שלא שמעתי את האלבום הזה באיכות כזו עד עכשיו.
"On your dead shore The sand is warm She hides her tears and quickly lets it die I will make it through even without you My sky will be blue I live tranquilized
Slow motion, liquid universe I'm feeling nowhere It doesn't matter where we go because I already been there"
Cheap Vodka: וודקה זולה, זה שיר כאסח של אסיד, שיר זעם, שיר פוגו, שיר תשבור לאחותך את הראש ותעשה שרשרת מהאוזניים שלה.
שיר של 2 דקות שנפתח בבס עצבנית, אליה מצטרפים כל החבורה, אפילו כאן, בליריקה הכי כועסת, בצורה ילדותית של דקס, הוא מביא כמה יציאות פואטיות יפות, ואפילו כאן, בשיר שבין (חוץ מהיותו גרובי, כבר ציינתי שהם גרוביים?) ההכי כבדים בצורה ישירה שלהם, הוא מכניסים קטע פסיכודלי מטורף לקראת הסוף, אם זה לא גיוון, אני לא יודע מה כן.
סתם לידע כללי ביוטיוב אין יותר מדי שירים של אסיד, ומשתדלים להוריד אותם על בסיס קבוע, עקב חברת התקליטים שלהם
Rotten records שבא בקטע של זכויות יוצרים כנגד רצון חברי הלהקה (רוטן אינדיד)
Finger Paintings of the Insane: שיר מספר ארבע, שמתחבר בצורה יפה לעטיפת האלבום
למי שלא מזהה, זה ציור של ג'ון וואין גאסי, הרוצח הסדרתי האהוב על כולנו, וזה ציור שהוא צייר בפינגר פיינטס בהיותו בכלא.
פינגר פיינטינס הוא יותר שיר מטאלי במהות שלו, גם הריפים שלו, גם ההפקה שלו, המקצב בו, השיר הזה הוא מהות המטאל
אבל בשיר האחד הזה, הם שברו והתעלו על כל שיר מטאל דומה שנכתב.
דוגמית ליריקה:
" The pigs will squeal Their blood will drain Fingerpaintings of the insane Slice the throats of authority Look deep past the skin and you will see I am the messiah I am the messiah
Greasy smoke billows into the sky Cockroach dreams, the human dust of pain Twitching, screaming, hide your razor face Fingerpaintings of the insane"
עוד אחד הדברים היפים בשיר הזה, שבסופו דקס נכנס לסשן כמעט ממולמל של פואטיקה
" Bloody mountian momma Rockabilly machine Kiddy porn baby with a mouth for disease Gidd'y up honey My rubber fuck doll When your candle's snuffed out I'll burn brighter then before Pink poinsettias for emotion that died A chilling wargasm that tastes like cyanide Her pussy bleeds sunshine, rabid for flesh As each rain plunges to its death"
Jezebel: עכשיו כאן אנחנו מדברים על אהבה,
השיר פוצח בגריינד בלתי מתפשר, שגם לכבד שבמאזינים יקח זמן לקבל
ודקס שואל "If I took this cigarette and put it out on you..." הגריינד ממשיך
ואחריו גם השאלה
"Would you love me?" ואז נכנס הריף גרוב והגיטרות, זה באמת אחד השירים הגאוניים יותר,
הליריקה כאן מדהימה, כרגיל, המקצבים כבדים, שוברים, הגיוון המוזקלי בין השירה הנקיה, לצרחות,
ואז באמצע, הכל מפסיק, ורק הבס והתופים נכנסים, כדיי לתת לדקס מקום למחול מילולי, שאליו מצטרפים הגיטרות
"Hearts will stop and brain cells pop Apocalyptic high She screams bloody murder as they chop off her fingers So this is how it feels to die"
ואז השיר ממשיך, דקס צורח but its okay yeah everything okay
האלבום הזה הוא מסע, ולקחתי בו חלק המון פעמים.
זה מסע אל תוך עולם פנימי פסיכודלי, יפייפה, איפשהו בין רומנטיקה, ואהבה נצחית, למחשבותיו של רוצח סדרתי,
זו מוזיקה שהיא התוצר של חיים קשים, וחלק גם יגידו, של המון סמים.
אבל חכו, זה הולך ומשתפר.
Scream of the Butterfly: והנה, הגענו לבלדה הראשונה של אסיד בת' באלבום, לאסיד יש בלדות פסיכיות, אין בשיר הזה דבר שאיננו מושלם, הבס-ליין, הגיטרות, המילים, כל פיפס קטן כאן, מותיר אותי, מהופנט, מאוהב, וחלול.
הייתי מעתיק את כל הליריקה, אבל אני פשוט אפסיק להעתיק אותם, ופשוט תלכו לקרוא בעצמכם.
השיר הזה הוא מעין פולק מודרני, איפשהו בין המון סגנונות שונים, אקוסטיים, הוא פשוט יפייפה ומושלם.
Dr seuss is dead: ד"ר סוס מת, אף אחד אף פעם לא יכול להיות בטוח על מה דקס שר, באיחוד לא אנשים שמנגנים איתו
וכך גם חלק מהם אמרו. לקח לי זמן להכנס אל תוך השיר הזה, ולאהוב אותו, לאסיד יש כמה שירים שלקח לי זמן לגלות, ולהבין
אפילו המון זמן, מבחינת שנים.
זה אחד מהם, השיר הזה מתחיל כבד, אפילו כבד מדי, כבד שאתה מעביר, אבל אחרי כמעט 2 דקות, הבתים שלו, זה משהו אחר, משהו מדהים,
מבחינה רדמית, מבחינה מילולית, הלחנתית, והפזמון, הוא שילוב של דו-אט בין דקס לסאמי, מלווה בריף שובר, והתופים שהולכים ומתחזקים, עד לרגע השיא. והבתים ממשיכים.
מבחינת ד"ר סוס? אני חושב שזו מטאפורה למות הילדות, זה פשוט אלבום שצריך לשמוע מתחילתו ועד תומו, ולוקח זמן לספוג אותו לגמרי, ותמיד יש מה עוד לספוג.
Dope Fiend: כשמו כן הוא, הוא די מסביר את עצמו, וגם בשיר הזה, שהוא די רוקיסטי, מכוון, והליריקה שלו לא כזו מרשימה, באמצע שלו מגיע סשן מילולי של דקס, כמו ברבים מהשירים האחרים.
ואפילו בגירסת דמו יש כמה פינוקים בתוכו, שאני בחיים לא אבין איך הם לא הגיעו לגירסת האלבום.
אבל טוב אין מה לעשות, השיר הזה מגיע בצד אחרי ד"ר סוס, שניהם תאומים לכבדותם המסוימת.
Toubabo Koomi: אני קורא לשיר הזה, השיר המשתנה, הוא כל כמה זמן משנה צורה, ומשלב בתוכו המון דברים שונים.
כמו כן יצא לו קליפ:
מהלך שלא הבנתי, כי יש שירים שלפי טעמי הם הרבה יותר טובים באלבום, ומתאימים לקליפ שיווקי
אולי זה נעשה כי השיר הזה כזה מגוון, אז המאזין יוכל לקבל הכל מהכל.
פירוש השם של השיר הוא The Land Of The White Cannibals
בקאז'ואנית, אם אינני טועה.
God machine: גאד מאשין גם מרגיש לי כמו אח תאום של הקודם לו, הם פשוט הולכים טוב ביחד. הוא פוצח בקטע ספוקן וורד מעת דקס (כבר ציינתי שהם עושים הכל?) מלווה בסאמפלים שונים.
גם השיר הזה מציק הרבה שינויים, וגרוב.
שיר מספר 11 (מתוך 14) The Morticians Flame:
מורטישיאן פליים, מה שהולך פה, זה גראנג', וואחד גראנג', גראנג' עם קצת גראולים אבל גראנג'
רוב השירים כאן הם ממש אהובים עלי, יש פשוט כאלה שאהובים פחות, אבל זה אלבום מא' עד ת', אין פה שיר אחד לא טוב, או שחסר בו איזה גיוון כדי להוסיף לו נפח אחר, הממל המושלם, והקול של דקס, הריפים הפשוטים, אבל המושלמים, קלאסיים.
The chain-saw smile of the mortician shines I still got all my fingers but somewhere I lost my mind
What color is death?
אז, באיזה צבע המוות?
שיר מספר 12, הוא יותר מהיר, קצבי, מלווה בתהיות פילוסופיות, המאפיינות את דקס לאורך היצירה שלו
Rivers running dark and cool How can nothingness be cruel
(אמרתי שאני לא אצוטט ליריקה אבל שיקרתי, איך אני יכול שלא)
The Bones of Baby Dolls: עוד בלדה לפני הסיום, בדיוק שאתה חושב שהחבר'ה האלה לא שברו אותך מספיק.
הם מביאים לך עוד פנינה יפייפיה לחיים.
אני לא רוצה להרבות במילים, כי אני רוצה שתשתמעו בעצמכם, ובו-זמנית, אני יכול לכתוב עליהם עבודת מחקר שלמה.
Cassie Eats Cockroaches: השיר האחרון, והשובר באלבום, מלווה בסאמפלים מהתפוז המכני, ומblue velvet
השיר הזה הוא ברובו מסכת מדהימה של ריפים ורגש.
כמו שרק אסיד יודעים לספק.
אסיד הוציאו עוד אלבום אחד, והתפרקו, לאחר מותו של פיטר בתאונת דרכים, איש איש הלך לדרכו.
בביקורת הבאות אני אכתוב על האלבום השני, ועל עוד פרויקטים של דקס.
אני מקווה שאתם מורידים את זה, שומעים ומעריכים, ושתתחברו, כמו שאני התחברתי.
שפתחתי את הבלוג הזה היה לי איזה מעין חזון, שלא ממש צלח, קיוותי ליצור איזו מין קהילה קטנה, של חובבי מוזיקה בעל טעם דומה, שימליצו אחד לשני. כמו שניסיתי לעשות בפייסבוק, דבר שגם לא עבד. בכל אופן, אני חושב שאני אפסיק לעדכן כאן, אבל מי שמעוניין עדיין במוזיקה בהמלצתי, יכול בכיף להתחבר לפייס שלי וכדומה, אני תמיד שמח להמליץ לאנשים לפי הטעם שלהם, ובכלל להיות סרסור המוזיקה של בני אדם. אם אתם רוצים אתם יכולים להשאיר לשלוח מייל, הודעה לקבוצה בפייס, או לבקש את הלאסט אף אם שלי, שקצת חזרתי אליו לאחרונה.
בנוסף על כך, אני תמיד מאמין, שאם אתה הולך לצאת, אז תצא בבום, ותלך בסטייל
אז בקרוב אני הולך לכתוב סדרת ביקורות, לאמן שהכי השפיע עליי בחיי, ושאותו אני הכי אוהב, ומוכיר יותר מכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
musicophile